מידי שנה, בעונתיות הנגזרת מלוח הזמנים של אישור התקציב לשנה שלאחריה, חוזרת הקשקשת התקציבית.

השנה היא התאחרה מעט בשל המערכה של "צוק איתן" ועלתה מדרגה בגללה, כאשר המחלוקת בנושא תקציב הביטחון מול התקציבים האזרחיים, החוזרת על עצמה בריטואל קבוע מידי שנה, מתחדדת ומתלווה אליה הוויכוח אודות גובה הגירעון הראוי והדרכים למנוע גלישה ממנו.

בוויכוח משמשים בערבוביה תפישות עולם כלכליות-חברתיות, אך גם שפע של פוליטיקה לשמה. זוהי עונת הספינים: כן מע"מ אפס – לא מע"מ אפס, כן הטלת מסים – לא הטלת מסים, כן הגדלה של ממש בתקציב הביטחון – לא הגדלה ניכרת, כן נפילת הקואליציה ובחירות מוקדמות – לא נפילת הקואליציה, וכולם מרוצים – הפוליטיקאים יורי הספינים שהוויכוח מייצר להם גם הזדמנות לגזור קופונים בדעת הקהל, ועיתונות שיש לה על מה לשפוך מלל אינסופי שבחלקו העיקרי יישכח, ויתברר בתוך כמה חודשים כחסר פשר.

גם לסיכום שבין נתניהו לבין לפיד לגבי תוספת התקציב למשרד הביטחון אין שום משמעות, שהרי לא חלפו כמה שעות ומשרד הביטחון הזדרז להודיע שאין די בכך, ואם זה מה שיהיה, אז הצבא ייעצר. ואם אתם לא מאמינים, אז כדאי שתדעו שבכל אחת מהשנים האחרונות (פרט ל-2013), תקציב הביטחון בפועל היה גבוה ב-2 עד 5 מיליארד ₪ מהתקציב שאושר. מערכת הביטחון אינה יודעת שובע, בולעת כל מה שבדרכה, ומתנהלת, כנראה, ביקום אחר.

הציבור, לא מבין מה קורה מימינו ומה קורה משמאלו, וכשאינך מבין, אתה אומר לעצמך – מה זה ענייני, אני הרי ממילא לא יכול להשפיע, אז בוא נתכנס לאדישות.

אבל, לפטפטת האין סופית סביב התקציב, יש גם מטרה נוספת, והיא להשכיח מן הציבור את הבעיות הבסיסיות של המשק הישראלי, שהן הרבה יותר חשובות ומשפיעות על הציבור מן השאלה אם יעד הגירעון יהיה 3%, 3.25% או 3.5%.

וכאילו שיש קשר של אחד לאחד בין היעד לבין הגירעון בפועל. לידיעה: מספר השנים בעשור האחרון שבהן יעד הגירעון בפועל היה קטן מהגירעון המתוכנן היה גדול בהרבה מהמצב ההפוך. יחס חוב/תוצר בישראל הוא ברמה סבירה מאוד בהשוואה ל"מקובל" כיום במדינות אחרות, ולא צפויה בו הרעה של ממש.

הנה כמה מן הבעיות האמיתיות של המשק שהתקציב אפילו לא מתיימר לפתור:

(1) רגולציה שבחלקה היא דורסנית ומיותרת, ועלותה למשק הרבה מאוד מיליארדים בשנה.
(2) שינויים תכופים בכללי המשחק העסקי היוצרים אי-ודאות משתקת.
(3) סקטור ציבורי, עייף ולא יעיל: הדואר, רשות מקרקעי ישראל כשתי דוגמאות אופייניות.
(4) מונופולים חונקים, שעלותם למשק גבוהה מאוד.
(5) בנקאות מנופחת ולא די תחרותית (ברמה של הלקוח ה"ממוצע").
(6) מערכת חינוך ברמה נמוכה.
(7) הון שחור ושחיתות.
(8) חוסר משילות.
(9) היעדר סדרי עדיפויות.
(10) אי שוויון משווע בחברה הישראלית.
(11) פנסיה עתידית ברמה נמוכה.

והתוצאה של כל אלה – פריון נמוך של המשק הישראלי, בעיקר של הסקטור הציבורי.

ומכיוון שלא נפתור כאן את כל בעיות המשק, ופטור בלי כלום – אי אפשר, אז נתייחס בכל זאת לתקציב. אין בו שום בשורה – לא למעמד הביניים, לא לעניים, לא למשק בכללותו. התקציב הזה פוסע בדרכם של התקציבים הקודמים. ניתן, אולי, היה להשלים איתו לו היינו מאמינים שבשנה הקרובה תפתח הממשלה בסדרה של רפורמות חיוניות, אבל קשה לצפות זאת מממשלה מקוטבת שנלחמת על שרידותה.

והנה, מה שלהערכתי, צריך לעשות:

(1) אני כופר בהנחה, המקובלת על לא מעט כלכלנים, שתוספת תקציבים למשרדים האזרחיים משפרים במשהו את רווחת האזרח. במידה רבה, ההיפך הוא הנכון – התוספות רק יוצרות בורות שומן שאחר כך אי אפשר להיפטר מהן. נכון, ההוצאה האזרחית בישראל היא בין הנמוכות במדינות ה-OECD, אבל האם מישהו בדק פעם את האפקטיביות שלה? בסקטור העסקי מקובל לומר שלא כדאי לשפוך כסף טוב אחרי כסף רע ואחרי השקעה רעה. מסתבר, שבסקטור הציבורי לא שמעו על כך. יצירת אילוצים היא מדיניות ראויה, כל עוד לא בונים את התקציב מאפס. המשבר הכלכלי, אגב, ניפץ לא מעט "אקסיומות" כלכליות.

(2) למעשה, מה שצריך היה לעשות מזמן, ואף ממשלה לא עשתה, זה להתחיל הכל מהתחלה – תקציב אפס, דף חלק, לקבוע סדרי עדיפויות, יעדים, לו"ז למימושם. מה שברור כל כך בסקטור העסקי, כנראה, ממש לא ברור בסקטור הציבורי, וכך הדברים מתגלגלים משנה לשנה.

(3) בעיתוי הנוכחי אפשר להגדיל את יעד הגירעון במידה סבירה. לא צריך לחשוש מזה, ולא צריך גם לחשוש מתקדים. אבל, קודם כל, יש להגביל את הגידול בתקציב הביטחון ולא לאפשר את הניצול של מערכת "צוק איתן" להגדלה קבועה של הוצאות הביטחון. בנוסף, יש לקצץ, כאמור, בכמה תקציבים אזרחיים שגם בהם יש בורות שומן. לא יקרה שום דבר רע, למשל, לתקציב החינוך אם הוא יקוצץ ב-1 עד 2 מיליארד שקל. אני יודע שמיד יתנפלו עלי כל הכלכלנים ה"חברתיים", אבל רק דברים טובים יצמחו מכך. זאת, בתנאי שייקבעו סדרי עדיפויות, והשרים לא ינפנפו כהרגלם באיום של סגירת בתי ספר לחינוך מיוחד, הפסקת אימונים כשמדובר בתקציב הביטחון, סגירת מעונות למפגרים כשמדובר במשרד הרווחה, וכך הלאה. אגב, מחקר שפרסם בנק ישראל ב-2013 מצא כי הוצאות המגזר הציבורי מתאפיינות בתפוקה שולית פוחתת.

ברור, שעדיף היה שהרחבת הגירעון תהיה מלווה ברפורמות מבניות מסוג אלה שמתבקשות מהבעיות האמיתיות של המשק (ראה לעיל), אבל אינני נאיבי לחשוב שכך יהיה, בוודאי לא בטווח הקצר.

(4) אין שום סיבה וזה גם לא נכון יהיה להעלות מסים כשיטה. להיפך, בסיטואציה הנוכחית במשק הישראלי יש להוריד מסים. יש לעשות רציונליזציה במסים באופן שנטל המס על "מר ישראלי" יקטן ולא יגדל.

מצד אחד, יש לבטל את הפטור המגוחך על מע"מ באילת, ויש להטיל מע"מ על פירות וירקות – תחום שמהווה חממה להון שחור. מהלכים אלה יאפשרו הפחתה מסוימת בשיעור המע"מ על מוצרים ושירותים אחרים במשק. בנוסף, יש להגדיל מאוד את המיסוי על נדל"ן ויש להילחם באמת בהון השחור.

מנהל רשות המסים התבטא לאחרונה, שאילו גבו בישראל מס כחוק (כולל על ההון השחור שגודלו מוערך ב-15%-25% מהתוצר!) היה מספיק כסף גם לביטחון, גם לחינוך, וניתן אף היה להוריד מסים. לשם כך, הגיע הזמן לקבוע חובת דיווח כללי מלווה בצעדי ענישה ואכיפה משמעותיים, ולהקדים לה מהלך של הקלה על משיכת דיבידנדים מחו"ל.

הסיבות האמיתיות היחידות שזה לא נעשה עד היום הן סיבות פוליטיות. כך, למשל, לפני בחירות, הפוליטיקאים שלנו אוהבים להצטלם בשוק מחנה יהודה, שוק הכרמל ועוד, להתחבק עם אנשי השוק זה יותר פוטוגני מאשר ש"יסקלו" אותך בעגבניות.

אבל, יש גם צד שני – צריך להוריד באופן ממשי את מס הכנסה על המשתכרים עד כ-20,000 – 15,000 ₪ ברוטו לחודש, וצריך להעלות את שכר המינימום לרמה של 30 ₪ לשעה. ונא לא להיבהל מצעקות המעסיקים שזה יחסל את עסקיהם. עסק שיחוסל בגלל מהלך כזה, כנראה, מוטב שכך ולא צריך להמשיך ולהנשים אותו, עם כל הכאב הכרוך בזה.

מחוללי הצמיחה הקלאסיים בסיטואציה כזו יהיו – הגדלת כוח הקנייה של הציבור, הגדלה בתקציב התשתיות, עידוד מאסיבי של עסקים קטנים ובינוניים על חשבון הגדולים.

צמיחת המשק בקצב של 2.5% עד 3% היא בעייתית והיא לא גזרת גורל. אין סיבה אמיתית שלא נוכל לחזור לצמיחה שנתית של 5%.